אחרון חביב לפני שמתחילים

אני רוצה לסיים את ההקדמה (כן, תיכף תיכף זה כבר מתחיל) במילה על פחדים. הרי אין התחלה בלי. ולא על הפחדים אני רוצה לדבר, אלא דווקא על הציפיות. למעשה, פחדים וציפיות הם אותו הדבר, יין ויאנג.
קראתי שוב את הבלוגים הקודמים וכל המחשבות, הציפיות, הפחדים שכתבתי ולא כתבתי עליהם נראים לי פתאום לא חשובים, כקליפות, ניירות עטיפה, שרק סוגרים ומגבילים את המחשבה שלי. אני לא רוצה להתחיל את הקליניקה מתוך ציפייה לשינוי עולמות, או שינוי מחשבתי, או הקלה על חייהם של אנשים. כל הדברים האלו הן הסיבות שבגללן עלה הרעיון, התרחבות הלב הראשונית. אבל עכשיו, זו כבר ישות משל עצמה עם חיים משלה ואני באמת לא יודעת מה היא תביא. משול הדבר לתינוק. בישלנו אותו והזנו אותו ודגרנו עליו ועכשיו כשהוא עומד להיוולד, לא נותר לנו אלא לשחרר כל הנחה וציפייה שיש לנו ממנו. אנחנו לא באמת יודעות מיהו זה שנולד. אנחנו יכולות להנחות אותו, לכוון אותו, לתת לו גבולות. אבל מעבר לכך, העניין האמיתי הוא ביכולת להתבונן ולתת לו להוביל אותנו, לתת לו ללמד אותנו דברים חדשים, פשוט להניח לו לקחת אותנו להרפתקאה חדשה.
ואני בטוחה שבדרך אקבל תשובות על חלק מהשאלות שהיו המקור לניצוץ שהביא לתחילת חייו של המרכז. אבל אני מסרבת להכתיב את האופן שבו יגיעו התשובות, אני רוצה להיות פתוחה לכל תשובה שתגיע, בכל דרך שתבחר להגיע. המרכז הוא נייר העטיפה. אם אני אתעקש על הנייר אני אקבל אך ורק את מה שכתוב עליו, ואולי בפנים מחכה לי בונבון הרבה יותר מעניין ממה שהנייר מבטיח. מממ... ואולי יש שם אפילו איזה ליקר נחמד בפנים?