מחשבות על דיקור קהילתי

נשארו מספר שבועות להשקה המובטחת של פרוייקט הדיקור הקהילתי שלנו והחלטתי לנצל את ההזדמנות שניתנה לנו כאן באתר הזה לכתוב על תהליך היצירה ואולי מספר הגיגים. כמו כלה לפני יום חתונתה הגדול, שמוצאת עצמה מתעסקת בצבע המפיות ובהדיפה אלגנטית של החותנת העתידית, כך גם אני מוצאת עצמי בשבועות צפופים אלו, בין החגים והשעון הנוקף, לפני השקת פרוייקט הדיקור הקהילתי שלנו, עסוקה בבירורי בירוקרטיה עם חברת הביטוח ובבחירת פונט ללוגו. ולמרות זאת, אני רוצה לחלוק איתכם את המחשבות שלי עוד לפני ליל החתונה, מתוך המקום הבתולי עדיין שאנחנו נמצאות בו.

הרעיון של הקמת המרכז הקהילתי הזה לדיקור צמח בשני אפיקי מחשבה שונים שהתמזגו לאחד. אני גרה בשכונה שהיא, איך לספר עליה, יותר מכל דבר אחר, צ'כונה. מקום שבו הזקנות מדברות איתי באוטובוס על הכאבים שלהם, והאיש בפלאפל, שחשבתי שהוא סטלן אדום עיניים, התגלה כסובל כבר שנים מיובש בעיניים, והשכנה מלמעלה שבוכה לי על הצוואר התפוס שלה כבר חודש. אני עוברת ברחוב ומסתכלת על האנשים קשי היום הללו ומרגישה תסכול אדיר של רופאה שלמדה באופן מפגיע רפואה הנחשבת לעממית, ועם זאת אני יודעת שאין לי מה להציע לאנשים אלו מלבד נחמה (שהיא אינה דבר של מה בכך, כמובן), ועדיין לא הייתי צריכה לקרוא לעצמי רופאה כדי להציע להם את האמפטיה שלי.
והתסכול הזה מלווה אותי כבר שנים, מאז שהייתי סטודנטית ועבדתי בקופת חולים כמטפלת בטווינה והיה לי מטופל מקסים בשם דוד, זקן חביב בן 70, שהיה בא אחת לשבועיים לקבל טיפול מגע, משום שרגליו כאבו.דוד עבר בדוכן לוטו והכאב ברגליו נוצר בשל עמידתו הממושכת, ובכל פעם היה יוצא מהטיפול מאושש ונמרץ ולאחר שבועיים של עמידה יומיומית על רגליו הכאבים היו מתגברים והוא היה מגיע לעוד טיפול. ואף כי הטיפול היה חסר טעם במובן מסויים, משום שהכאבים נבעו מאורח חייו שלא היה בר שינוי, עצם העובדה שיכל לבוא אחת לשבועיים ולקבל הקלה מסויימת ועצם העובדה שידע כי ישנו מקום שאליו הוא יכול לשוב בכל פעם בשביל ההקלה שלו, היו משמעותיים מאוד. אבל דוד לא היה מגיע רק בשביל ההקלה הפיזית. דוד גם היה נהנה מהשיחה האגבית עם הפקידות בקופת החולים ומהזמן שבילינו ביחד, כשהוא מספר לי את עלילות הפרקים האחרונים בטלנובלה הארגנטינאית שהיה מכור לה. וכבר אז חשבתי לעצמי כמה דוידים כאלו יש בעולם שהיו שמחים לבוא אחת לכמה זמן ולקבל טיפול שיקל על מכאוביהם וגם יקל על בדידותם, יהווה גם איזשהו מפגש חברתי עבורם. במקביל ליווה אותי בזמן לימודי הקסם של העממיות של הרפואה הסינית. זוהי רפואה פשוטה בתכלית. כל אדם יכול להבין את השפה של הרפואה הזאת. בניגוד לרפואה שהתפתחה במערב, שמשתמשת בשפה שאדם פשוט אינו מסוגל לעקוב אחריה, יופיה של הרפואה הסינית הוא בפשטות המושגית שלה ופשטות החומרים בה היא משתמשת. היא נוצרה מתוך התבוננות בטבע הסובב ומתוך שימוש בחומרים אותם הוא מספק בשפע. הגילוי שמדובר ברפואה פרטית ואקסלוסיבית היה מאכזב למדי. חלמתי להחזיר לרפואה הסינית את יכולות הריפוי העממיות שלה. שני קווי מחשבה מקבילים אלו התגבשו לכדי רעיון בר ביצוע כשגילינו את מה שנקרא היום בארה"ב "דיקור קהילתי" וכשישבנו וניסינו לטוות רעיון דומה המותאם למציאות בארץ. אחד הדברים שהתקשנו בהם יותר מכל הוא השינוי המחשבתי. קשה לחשוב משהו חדש לחלוטין ולהימנע מלהגדיר אותו כנגד מה שקיים. הרבה יותר קל להגדיר מה לא מאשר מה כן. הרבה יותר קל להציב רעיונות כנגד מה שכבר קיים, מאשר ליצור יש מאין. על מנת להימנע מצורת המחשבה הזו שבאה מתוך מה שאנחנו לא רוצות, בחרנו להתחיל את הפרוייקט שלנו דווקא במתנ"ס. אין שום קשר בין מרכז קהילתי לדיקור סיני, יש ליצור את הקשר הזה מאפס. לעומת זאת, יש קשר הדוק בין מרכז קהילתי לקהילה, וזו נקודת פתיחה טובה לשינוי מחשבתי.
אני קוראת את השורות האלו שכתבתי ואין לי ספק שיש בהן כל כך הרבה תמימות אוטופית. ואני נפעמת מהתרגשות למחשבה שאת התמימות הראשונית הזו אנחנו מצליחות לרתום לכדי רעיון ממשי, לפני שתעלם אל תוך המציאות החותכת של העבודה היומיומית כמטפלת. בעוד עשרים שנה, כשאסתכל על טקסט זה במבט מפוכח, אני יודעת שארגיש סיפוק אדיר שאת התמימות הזו המאפיינת את הבתולין שלנו כמטפלות מתחילות הצלחתי לרתום לעשייה אמיתית. אצלנו במשפחה אומרים שמי שלא היה קומוניסט כשהיה צעיר הוא חסר לב ומי שהוא קומוניסט כשהוא מבוגר הוא חסר תבונה. ואני יודעת שעוד יגיע יום ההתפכחות, שהרי איני חסרת תבונה, אבל לפחות אוכל להגיד לעצמי שבצעירותי לא הייתי חסרת לב.